|
מקום שלישי #2: אליזט -
"געגוע"
עד השליש האחרון של השנה, זה היה אלבום השנה שלי. אליזט
דיללה את כמות השירים הלטיניים ואת מקצבי הסלסה והסמבה
המאסיביים ששילבה באלבום הבכורה שלה "לוארי קפה", שהיו
סבבה גם אז, אבל פחות מתאימים לשוק הישראלי הרחב. במקום,
מילאה את האלבום החדש בבלדות נעימות וחמימות עם מקצבים
ענוגים ועדינים שעבדו מצויין עוד בתקופת אטרף. אין כאן
משרוקיות, תודה לאל.
בכל מה שקשור לעשייה עצמאית,
הבחורה עובדת נונסטופ, מזיעה את עצמה למוות במועדוני ונמלי
תל-אביב וההשקעה מניבה פירות מצויינים. אם נקרא לפירות
ההשקעה שלה ענבים למשל, האלבום שלה הפך את ישראל לארץ
טרופית יפה. עם ובלי קשית.
מקום שני: ג'ירפות - "גג"
מה כבר לא נאמר על האלבום הזה? מה אוכל לחדש? כלום. גם
באלבום הקודם לא ידעתי מה להגיד. נסיתי לכתוב משהו ויצא
מביך, כנראה שהסטנדרטים שכהנא מציב גבוהים מדי מכדי שאוכל
ליישר עמם קו. ובכל זאת, כהנא ושות' ממציאים את עצמם מחדש,
מדברים הרבה פחות, לא מנסים לג'עג'ע מטבעות לשון חדשים,
אין יותר סמי וסמים ובנות 14, ועדין הליריקה נשמעת כמו
משהו שלא נשמע עד היום במחוזותינו. את הדאחקות תפסה כתיבה
עמוקה, פילוסופית ומלאת פאתוס, עם תמרונים תזמורתיים לאור
יום, המון כלי מיתר, ממש סימפוניה בספארי. אני תמיד משוויץ
שיצא לי לראות אותם בהופעה הרבה לפני כולם, בהופעה השלישית
שלהם סה"כ, באיזשהו חור באיזור התעשיה של רמת השרון. היו
רק שלושה שולחנות תפוסים והרבה כסאות פנויים לשוחח עמם.
הופעה כמעט אישית. בפרספקטיבה של עשור פלוס מינוס, אני
יכול להתחכם ולהגיד שכבר אז ידעתי שצפיתי בפולחן, בלהקה
הכי חשובה שהאינדי הישראלי הצמיח ויצמיח בעתיד הנראה לעין.
כהנא נותר כהנא גם מול תשעה אנשים. קז הוא גאון מוסיקלי
שעוד ידובר בו רבות. ועוד לא דברנו על רותם ורוסו. להקה
מדהימה. ו"גג" הוא אלבום אדיר שרק צל שני שיריו האחרונים,
המעאפנים למדי, מעיב עליו. יכלו להסתדר גם בלעדיהם.
אלבום השנה בעברית:
יסמין אבן - "רסיסים"
"מה אני אמרתי לכם? מה א-נ-י אמרתי לכם?? ככה לא בונים
חומה!", ציווח יורם ארבל בשעתו. יש את הרגעים האלה שאתם
פשוט יודעים שיקרו, למרות שאתם לא יכולים להיות בטוחים
במאה אחוז, אבל אתם בטוחים במאה אחוז. ארבל ראה את הרגע.
הוא ראה את הכדור ברשת הישראלית עוד לפני שצ'ארלי יאנקוס
האוסטרלי הניף את רגלו. ואני ידעתי שאני אוהב את האלבום של
יסמין לפני ששמעתי צליל בודד ממנו. האמת, אפילו בטרם צללתי
לאלבום הבכורה שלה. בעצם, אני לא עד כדי כך מכיר אותה כדי
שאוכל לפתח רגשות נבואיים כלפי אלבום שלה, שלא אמור להיות
שונה משום אלבום אחר. ובכל זאת, הרגשתי את זה. תעלומה.
על אף חוקי מרפי ו"כגודל הציפיה...", הפעם זו היתה
פגיעה בול. יסמין לא הכזיבה ולא יכלה להכזיב, עם השירים
הנפלאים שרקחה כאן, על גבי משטחי הסאונד שהיא מפיקה
מהסינתיסייזר שלה. חנה גולדברג תורמת כאן שני שירים
אדירים, בעיקר את "לרדת למכולת", כנראה שיר השנה שלי.
כתבתי בזמנו שהרסיסים שלה עקפו בקלות את השכפץ שלי, ולא
נראה לי שעדין נרפאתי. אולי צריך להביא את דרור להב לניתוח
שליפת רסיסים כירורגי. אני לא רואה את זה קורה בזמן
הקרוב.
*** אלבום שלא הכרתי והיה עשוי לשנות את הרשימה: גבריאל
בלחסן, אפרת בן צור
*** אלבום עברי נוסף הראוי לציון
מיוחד: מים שקטים, חם ומחמם
האלבום הלועזי של השנה:
השנה קרתה מגמה הפוכה: מספר יוצרי האינדי שמבצעים
באנגלית עלה מטאורית, אך הריליסים צנחו לשפל אמיתי. אולי
פסקי הזמן של נו_דיסטריביושן ושל אירסיי אחראים לכך, אבל
השנה היתה משופעת בטראקים בודדים ודמואים לא אפויים לעומת
מתי מעט אלבומים ,שלא כולם מוצלחים. השלושה שכן עשו לי את
זה:
מקום שלישי: Salesmen - Edge of
Darkness
אלבום מהמטבח של איציק אדרי, חבר בלהקת The Dogs.
האלבום יצא בלייבל פית/קית אבל אני לא זוכר שנתקלתי בו
אפילו באוזן השלישית. נעלם אמיתי, אממה, ניתן להורידו
בשלמותו מהאתר של הכלבים והשמועות מדברות על חומרים מוכנים
לאלבום נוסף. Edge of Darkness הוקלט בבית ונשמע לואו-פיי
במכוון, מה שתורם לקסם המינימליסטי שהוא משרה. שירי רוק
קטנים וכובשים, נעדרי דיסטורשנים ותופים רועמים. לשעות
הקטנות של הלילה, אוהבים לכתוב על הז'אנר הזה.
מקום שני: Midnight Peacocks - It's A Brutal
Machine
להקת ההופעות הכי טובה בארץ, By Far. אמת, כל מי שדברתי
עמו (ו"כל" זו מילה די גורפת) ציין שהאלבום לא מצליח
להעתיק במלואו את האנרגיה החולנית של הלהקה על הבמה לעבר
האולפן. טיפ טיפה דהוי בצדדים, אבל עדין, החומרים עצמם
מעולים מעולים, המזרח והמערב מוגשים כאן כסלט ערבי דק לצד
המבורגר נוטף גרייבי עסיסי. שזו הארוחה המועדפת עלי, אגב.
הקולקטיב הרוקיסטי הנ"ל זהר בבדידותו השנה מעל כל במה
אפשרית במרכז. החברים משוגעים, ארגס משוגע, דוניץ משוגעת,
רדושינסקי מטורף לגמרי ושוחט...
הצליל שנבלע בהפקה עדין
עשיר יותר מכל מה שהופק כאן *בארץ* (כן, אני יודע שההקלטות
נעשו בגרמניה) בשנה האחרונה ואחרי כל השנים האלה, כיף
לראות את כוחו של רדו עדין במותניו. הבן אדם לא איבד שמץ
מדמיונו הקודח ויצירתיותו המפעמת בכל מה שקשור להמנוני רוק
מעלפים. לפעמים אלבום אחד כזה שווה שנה שלמה של שחינות.
אלבום השנה בלועזית: Ex
Lion Tamer - Go Ghost
הרבה אלבומים נשמעים כמו "משהו משם", קרוב לרמה הגבוהה
של המוזיקה העצמאית בחו"ל, אך נדמה שאלבום הבכורה של
התיימרים רחוק מההגדרה הזו. הוא לא נשמע כמו משהו משם, הוא
פשוט שם. בניו-יורק, באוירה הפאראפסיכית של סוניק יות',
Erase Errata ו-Yeah Yeah Yeahs. תשאירו את הגבות למטה,
הרי וורטון תיירס, המפיק המהולל שנטל חלק בסדרת SYR
האוונגארדית של תורסטון ושות', הוא ולא אחר המפיק של
האלבום. כך יצא, שקמו הפלאפלים והיכו - בעזרתו של הגנן -
את המלפפונים, במגרשם הביתי. כן, לא יזיק לאיקרה קולט
ודומיה להקשיב לאלבום שלהם וללמוד משהו. אסף תאג'ר,
עילוי מקומי שיבוא יום וגם הסבתות ישמעו עליו, מטיל פצצות
מצרר רעשניות וחצי קקופוניות בזו אחר זו, שמספקות הסבר למה
הוא זקוק לקטאמין כאלטר אגו. זו פשוט הארקה. חגי פרשטמן
מגבה מאחור עם תיפוף כאוטי וזואי פולנסקי זועקת ברקע את
הזעקות שקרן או תמיד הבליעה. רק הקשיבו לשיר הסיום
הגראנדיוזי Party Spoon. לאחריו, איני מכיר שד אחד שיעז
לסרב להתפנות.
*** אלבום שלא הכרתי והיה עשוי לשנות את הרשימה: קטאמין
- Forest of Bobo
*** אלבום לועזי נוסף הראוי לציון
מיוחד: גבע אלון, Days of Hunger
אי.פי השנה:
תמיד חבבתי אי.פים. רבאק, מה עצום הוא מספר האלבומים
שסננתי לעברם "לו רק היו מעיפים כמה שירים והופכים את זה
לאי.פי, זה היה מושלם...". אבל כאן המילכוד. אי.פי צריך
להיות מאד מאד מוצלח כדי להעביר בשישה-שבעה שירים (שלא
לדבר על פחות מזה) נקודת השקפה מיוחדת ואמירה ייחודית של
הלהקה. השנה היה מספר עצום של אי.פים, רבים מהם היו קצרים
מדי בכדי לגבש דעה חורצת על בעליהם (Ed), אחרים היו טובים
מאד, אבל על הבמה הם היו טובים הרבה יותר (מונוטוניקס)
ואחרים פשוט דורשים אלבום מלא בכל זאת (דיויד בלאו). והיו
גם אי.פים בדיוק כלבבי, שניתן היה להנות מהם וללמוד מהם
בצורה יעילה. אהבתי.
מקום שלישי: ג'ט סאם - Remote
תחי האקלקטיות. קורט גראנג' וקורט אוריינטל, קצת פרוג
רוק וקצת בלדות לנשמה. רק שישה שירים, אבל כל אחד מדשן
מעונג. הצמד מליידי מקבת' מוכיח שהזמן שכילו בניו-יורק עשה
להם רק טוב. בהרבה מובנים, האלבום הזה מכיל יותר בשר
וקלוריות מאלבומים שלמים וארוכים ששמעתי השנה, שסבו סביב
שירים לא רציניים, כמו כלב שרץ במעגלים ומנסה לכבות לעצמו
את הזנב. כמה קצר, כך מדויק, לאקוני ולא מסתובב סביב
הפרווה. שאפו.
מקום שני: Monkey son of A Donkey - שישי
בבורסה
מכות Pאנק חשמליות ארעיות ומשולחות רסן של דקתיים-שלוש.
רק לפני שעה היה כאן סדר. הציצו לרגע בהופעה שלהם וגלו
אנדרלמוסיה תזזיתית. האזינו לסשן בהקצה ונסו לשער איפה
התחבא קוואמי כשהם הרסו לו את אולפן 5. בחלום רטוב,
אני מדמיין את השילוש הקדוש שלי: הופעה שלהם בגדה השמאלית
עם פאנקיסטים רוסים לאומניים כשבחוץ מחכים חברי בל"ד
לישיבה השבועית והמאנקי מנגנים את "אונס". מישהו כתב על
תסריט כזה אלבום בשם Vulgar Display of Power. המממ...זה
יכול להיות מעניין.
EP of
the year: ניקו טין - Workshop
עשן באישונים, תאורה אולטרה-סגולית. צילם של בני אדם
הנעים בפרפלקסיות נשפך על זרזיפי הפוטונים מהפנסים בפינות.
מאד חשוך, הביטים ברמקולים מרעימים את החדר, בקבוקי בירה
מתגוללים על הרצפה באין מפריע. כת האייטיז הסודית שואפת
לנחיריה עוד יום שישי דארק-גלאם אימתני בחדר הצדדי של
האזימוט. סקיני פאפי וסיסטרז אוף מרסי ובאסליינים משתקים
מושרים בפי עדר שחרחר עטוף שמלות ויניל ולאטקס. זו היתה
תקופה מדהימה. שמועות אומרות שרוחה עדין מפעם בערבי שישי
בכוכים המכוערים באלנבי ובלילינבלום, לא יודע. אם היתה
מישהי שהצליחה להחזיר אותי למסע אל העבר הנפלא ההוא, בפחות
מרבע שעה, זו זוהר שפיר. הכי סוזי בלי הבאנשיז שאפשר
לדמיין כפי שנשקף מקטע כמו Fucked Heart או Run &
Hide. רוצה עוד, והרבה!
*** אי.פי שלא הכרתי והיה עשוי לשנות את הרשימה: עמית
ארז - Black Light
*** אי.פי נוסף הראוי לציון מיוחד:
דיויד בלאו, Visiting Hours - Sara's April
ובצל הדברים:
שני אלבומים אינסטרומנטלים יצאו השנה, הרביעי של
האסטרוגליידס והראשון של לבנון. קשה לשיך אותם לאלו מן
הקטגוריות לעיל ולכם הם מוזכרים לחוד. לבנון הדהימו באלבום
קונספט מרהיב, יצרי, משהו כל כך שונה בנוף המקומי. הר געש
ומפל בו זמנית של גיטרות-באס-תופים. צלילים שמרימים את
המאזין גבוה גבוה ומטיחים אותו חזק לקרקע. חויה אטמוספרית
נעלה שקשה לתארה במילים. לגבי האסטרוגליידס, הם עושים מה
שהם יודעים לעשות והם עושים את זה הכי טוב. הרביעי שלהם
מהנה באותה מידה שהקודם היה, ובעצם לא צריך יותר מזה.
זמרת השנה:
קרן פלס. מלכה. כל מילה מיותרת.
זמר השנה:
הפעם לא אתן למיינסטרים לחדור לבחירה.
אני לא חושב שהיה מישהו בולט השנה באופן ממשי מבין אלו
שהקשבתי להם. אם היה משהו רע שכתבתי על דרור להב, זה שהוא
שר את שיריו הנפלאים בקול קצת מעצבן. לכן אני משער
שהבולטים הם אלו שאני לא מכיר - עמית ארז, גבע אלון,
גבריאל בלחסן. תבחרו אתם.
להקת השנה:
להקת השנה שלי היא נוסחא: כל אחת שחגי
פרשטמן הוא המתופף שלה. זה עובד, תנסו.
תגלית השנה:
אוה, כאן יש הרבה מועמדים. הרבה גילו
את גבסו, כל הכבוד להם. התגליות היותר אלטרנטיביות שלי
השנה הן אמנון קבולי ורועי נשיא. קבולי יצר אלבום רוק
ישראלי טיפוסי נוסח כנסית השכל, בלי פלפולים ומלמולים
מיוחדים. פשוט רוק רך ונעים ושכיף להאזין לו. נשיא לעומתו,
עשה הכל ההיפך. אלבום קשה לעיכול, יצירתי יתר על המידה,
שדורש המון הקשבה כדי להבין מה לעזאזל הוא רוצה. אבל נדמה
לי שלבסוף הבנתי, וזה נשמע מיוחד ושונה ומוזר ואמיץ ולא
ברור. צריכים להקליט יותר אלבומים כאלה.
***** השנה לא יעלה פרוייקט ריכוז הביקורות אבל אם
תתאפקו חודש פלוס מינוס, תזכו לפרוייקט גדול יותר. |
